- חזרתי לארץ מהופנטת, מסוחררת, מוארת ומלאת אנרגיות לעשייה. העיר הזו מלאה בהשראה ואני באתי פתוחה לקבל אותה. כל בוקר קמתי עם עוד רעיון, עוד מחשבה, עוד תובנה ועוד החלטה. אחת מהן הייתה שאני חייבת להעלות על הכתב לפחות 10 תובנות מטבילת האש שלנו ב- NYC, אז קבלו אותן:
- 1. רעש, צלצולים וגודל שקובע – אמנם אנטיתזה למה שחינכו אותנו אבל כל השלושה האלה יושבים עליה בול. גם עם כל הרעש והצלצולים, בעיניי, היא עדיין חיננית וכובשת. יש בה יופי אורבני של אפור עם נגיעות של צהוב. צהוב בננה כזה שקולטים בזווית העין מכל מקום. היא עמוסה בטוב וברע ובכל מה שביניהם ועם זאת, יש תחושה שכל אחד בה יודע את מקומו ומשחק את התפקיד המיועד לו.
העיר הזו מאכלסת מיליונים וזה ניכר בנחילי בני אדם שהולכים ברחובות עם כיוון ברור ומטרה. זה ניכר ברעש מטורף, שמציף אותך כל הזמן, בעיניים, באזניים ובכל שאר החושים – פוגשים אותו כבר בבוקר בנסיעה בסאבווי, כשמצטופפים עם אלפי אנשים בהמשך כשנחשפים לשיפוצים בכל רחוב שני, צפירות בלתי פוסקות ואקוסטיקה נוראית. הכל גדול, גדול מדיי. קציצת המבורגר שהזמנו במסעדה טובה הייתה פשוט עצומה והגיעה לצד קערת צ'יפס "אישית" לעשרה. גורדי השחקים כאילו מתווכחים למי יש יותר גדול, המדרכות רחבות ידיים ואיכשהו לא נראות ריקות אף פעם והתרבות משדרת "לא יודעת שובע".
- 2. הכי בבית בעולם – סלוגן מוצלח של "אלעל", שקיבל אצלנו אקסטרה משמעות כשמצאנו את עצמנו מתקבלות בחיבוק חם של הקהילה הישראלית הניו יורקית בכמעט 20 הפגישות שהיו לנו במהלך שבוע עבודה אחד. עם לו"ז צפוף של 3-4 פגישות ביום, בלתי נמנע היה שנחרוש את מדרכות ניו יורק ונפגוש הרבה מאוד אנשים, בעלי עסקים, מנהלות משאבי אנוש, מנכ"לים, שותפים עסקיים, משפיענים בתחומים הרלוונטיים ועוד. השתתפנו בכנס של ה- Israeli Business Forum ושמענו הרצאה של דב מורן. הפגישות וההיכרויות היו מרתקות ומועילות, למדנו את מה שקורה בקהילה העסקית הניו יורקית ונפעמנו מכמה חום, ותמיכה קיבלנו. אנשים שלא הכירו אותנו הסכימו בשמחה להיפגש ולספר לנו מה צריך, מה חסר ומה כבר יש בשפע. למדתי בעיקר לאיזו קהילה נפלאה אנחנו עומדות להצטרף וזה רק חיזק לנו את התחושה שאנחנו בכיוון הנכון.
- 3. תל-אביב וניו-יורק, ערים תאומות? מסתבר שהן רחוקות מלהיות זהות – יש פערי ענק בין ישראל לניו יורק והם רבים. לא לכולם התוודענו אבל כל פער שכן פגשנו, נתן לנו סטירת התעוררות מצלצלת וגרם לנו להבין שיש לנו עוד כל כך הרבה מה ללמוד. זה מתחיל בהבדלים תרבותיים בסיסיים – אנחנו הרבה יותר ישירים, בוטים, וכן, גם "קצרים" (גם בכמות המידע שאנחנו מספקים). אנחנו הרבה פחות מסודרים, רחוקים מדייקנים, מעגלי פינות סדרתיים ומצד שני, יחסית קלילים, מאוד בגובה העיניים, חמים ומזמינים. אין פה טוב ורע, יש עובדות שצריך לקחת בחשבון ברגע שמתחילים להיכנס לביזנס במדינה זרה ותמיד יהיו לנו הרבה התאמות לעשות כדי שמהשילוב התרבותי הזה יצאו דברים טובים. טיפ שלנו? לא לפחד מהדרך.
- 4. Diversity לא רק מילה יפה – נגענו בזה קודם אבל זה מספיק חשוב בשביל לקבל סעיף משלו. את בוקר יום ראשון פתחנו בכנסייה יפה בהארלם ושמענו את המיסה, שרנו, רקדנו וצעקנו אאאאמן במקומות הנכונים. המפגש עם הפסיפס האנושי הזה ריגש אותנו כל יום מחדש וגרם לנו להתאהב בניו יורק. מגוון תרבותי ושפע שלא בנמצא בהרבה מקומות אחרים וסמכו עלינו שראינו כמה וכמה בחיינו (:
- 5. על גבול השגעון – מעבר לכל האנשים הזרוקים, השרים ברחובות, המוזרים (מבלי להיות שיפוטיות, אולי אנחנו בכלל המוזרות?) שנתקלנו בהם בעת שיטוטינו בעיר הגדולה, השגעון לא פסח גם על מזג האוויר. שלושת הימים הראשונים נפתחו בשרב כבד שהגיע כמעט ל 40 מעלות בצל והתחלף לאחר מכן בגשם זלעפות. מצאנו את עצמנו סחוטות כמעט במשך כל שהותנו בניו יורק – שמש / גשם, בסוף חזרנו למלון באותו מצב – לחות וזקוקות למקלחת דחופה. מסקנה? גם במטרופולין הכי מטורפת שיצרנו, האדם עדיין קטן אל מול הטבע ומזג האוויר. מישהו אמר פרופורציות?
- 6. But First Coffee – אי אפשר לתת תובנות על ניו- יורק בלי המלצה לקפה מוצלח. בית הקפה הקסום שליד גוגנהיים, – "Bluestone Lane"ייזכר לנו לעד כמוצלח. אחרי בוקר לוהט ועצירה לתערוכת אופנה, נכנסנו לכנסייה ישנה ושתינו קפה קר לצד אפוגטו מתוק ומריר בדיוק במידה המושלמת וחזרנו לחיים.
- 7. ללכת לאיבוד – אין על התחושה של להיות אבודה בניו יורק. כמי שאין לה חוש כיוון ויכולה להיאבד בתוך תל אביב (העיר אותה אני חיה ונושמת יום יום), הרגשתי שלמרות הגודל, ניו יורק נוצרה בדיוק עבור אנשים כמוני. אין צורך במפות או גוגל מפס, רק להבין שיש רחובות שתי וערב, לקלוט את סדר המספרים ולהתחיל לצעוד… באופן כללי בחיים, תמיד כדאי פשוט להתחיל לצעוד ולזכור שהדרך היא חלק נכבד מהמטרה.
- 8. לכל כלל יש יוצא מן הכלל – ובמילים אחרות, אם מדובר ב-Central Park, תשכחו מסעיף 7. כל כך התלהבתי מכך שגם בליבה הסואן של ניו יורק אפשר לקבל חוויית טבע אותנטית שתפסתי ביטחון והחלטתי לחצות את הסנטרל פארק לבד ובלי "עזרים". טעות של מתחילות, אל תאבדו לבד בסנטרל פארק.
השבילים הקטנים ייקחו אתכם בינות עצים וסלעים יפיפיים אבל סיכוי טוב שבשלב כלשהו לא יהיה לכם מושג איך לחזור ולחיה עירונית כמוני זו עלולה להיות חוויה מבעיתה. מה שכן, זכרתי שיטה מפעם, שנקראת "לשאול עובר אורח". זוכרים את הקטע הזה? שפשוט פונים פיזית, כן כן, "סלח לי" חיוך והכל. בעזרתם האדיבה של זרים מוחלטים הגעתי למחוז חפצי שלמה ובריאה וכמובן שבדיעבד זה ייזכר כאנקדוטה מבדרת מהמסע. ממליצה לנסות מדי פעם להרים את הראש מהמסך וליצור קשר בין אישי, רק דברים טובים יכולים לצאת מזה (:
- 9. שיעור חינם (בערך) בעסקים – ערב אחד עמדנו ב- time square במופע רחוב של חמישה חבר'ה שריריים שהבטיחו שהם מסוגלים לקפוץ מעל שורה ארוכה של אנשים. הם בנו מתח וחיבור אדיר עם הקהל סביבם. הם ביקשו מילד קטן אחד לעמוד בראש מורכן והתגלגלו מעליו. זה היה מרשים ואז הם גילו לקהל שלצערם למרות האימונים המפרכים שלהם לקראת המופע, מרבית האנשים לא משלמים כסף על הצפייה ומייד אחרי שהם רואים את המופע הסופי הם פשוט הולכים. לכן, אחרי שנים של ניסיון הם מבקשים מכולם לשלם עכשיו. לא פחות ולא יותר, 20 דולר. ומה עשו האנשים אתם שואלים? שילמו! אמנם לא כולם שמו 20 אבל בטוח יותר מדולר. אחרי שכולם שילמו הם ביצעו את קטע סיום המופע. בינינו? הוא היה קצת מאכזב, אבל השיעור העסקי היה אדיר.
- 10. הם משלנו ולא ניתן אותם – כל כך הרבה כבוד אני רוחשת לכל הסטרטאפים והחברות הישראליות שפתחו פעילות גם בחו"ל. בסוף הטיול הרמתי כוסית לכל אותם הישראלים שיצאו מאזור הנוחות שלהם ופתחו פעילות גלובאלית בשפה זרה ובתרבות שונה. לכל אלה שניסו והצליחו ולאלה שניסו ופחות הלך אבל למדו אחלה של שיעור. השבוע טל שלנו, עזבה לפרק שלה בניו יורק ועל כתפיה משימה ענקית – לנהל את הסייט הניו- יורקי, אז קופצות למים ומקוות שגם אצלנו זה יסתיים בסיפור הצלחה ואם לא, לפחות שתהיה חוויה מסעירה ומלמדת.
צ'ירס לתעוזה.
בהצלחה לכולנו (:
