לפני כמה שנים, הסביר לי אחד מלקוחותינו איזה סוג עובדים הוא מחפש לחברה שלו. "שחקני נשמה" הוא אמר, “כאלה שרואים את טובת הארגון לפני הכול, מסורים ורציניים". הבנתי למה הוא מתכוון מיד. שחקני נשמה קשה למצוא ועוד יותר קשה לשמר אותם בארגון מכיוון שהצורך בנשמה הוא הדדי. עובדים שהם שחקני נשמה יישארו בארגון שיש בו נשמה.
ארגון עם נשמה
בשנת 1995, שבועיים לפני חג המולד, כילתה שריפה גדולה את מפעל הטקסטיל של Malden Mills Industries שבמסצ'וסטס. המפעל שהיקף המכירות שלו עמד באותה תקופה על כ-400 מיליון דולר, היה בין המעסיקים הגדולים ביותר באזור שבו יותר מ-2,400 עובדים סבלו מאבטלה כרונית.
אהרון פוירשטיין, הבעלים בן ה-70 של המפעל, יכול היה לקחת את 300 מיליון הדולר שקיבל מכספי הביטוח ולפרוש בשלווה. למרות זאת, לא רק שהוא החליט לא לסגור את המפעל, אלא אף בנה מפעל חדיש וירוק תחת המפעל השרוף ושילם לכל עובדי המפעל משכורת מלאה עד לתחילת העבודה המחודשת.
החלטה זו התקבלה באהדה בקרב הקהילה והעובדים, אולם אנשי עסקים רבים הרימו גבה ותהו כיצד מעדיף פוירשטיין את העובדים שלו יותר מאשר את שורת הרווח. "יכולתי לקחת את כספי הביטוח ולסגור את המפעל" הוא הסביר, "אבל מה הייתי עושה איתם? אוכל יותר? קונה עוד יאכטה? במקום זה אני מעדיף לדאוג לקהילה שלי".
עופות נדירים בעולם העסקים
החלטתו של פורשטיין עלתה לו למעלה מ-400 מיליון דולר והוא אכן עוף נדיר בעולם העסקים. ישנן עוד דוגמאות לבעלי עסקים שעשו החלטות 'תמוהות' עסקית, גם בישראל. דוגמה לכך היא החלטת הנהלת איקאה לאחר שריפת הענק בסניף בנתניה בשנת 2011.
אז איבדו 400 עובדים את מקום עבודתם בלילה אחד. גם כאן בחרה ההנהלה להקים חנות חדשה באותו המיקום ולשלם לכל העובדים משכורת מלאה למשך חודשיים. עוד בחרה ההנהלה להמשיך ולהעסיק 50% מהעובדים בסניף השני, עד שייבנה הסניף שנשרף, לדאוג להסעות נוחות ולשמור את מקום העבודה של יתרת עובדים לכשיוקם הסניף החדש.
חשיבה עסקית או נדבנות?
בעידן בו ייעול עסקי הוא מושג נרדף לפיטורי עובדים, הדוגמאות שהצגנו נראות נדירות ואף תמוהות ונשאלת השאלה האם אלו החלטות חכמות מבחינת שורת הרווח. פוירשטיין, שהעיד על עצמו באחד הראיונות לתקשורת שהוא "לא טיפש ולא קדוש", טען שהחלטתו לא נעשתה רק מתוך נדבנות וקהילתיות. הוא הסביר שזאת החלטה שהתקבלה מתוך חשיבה עסקית והכרה שעובדיו הם אלה ששומרים על הרמה והאיכות שמייחדת את המוצרים שלו ושבזכותם המפעל הצליח כל כך. תפיסתו של פוירשטיין היא שעסק הוא סך העובדים שלו ושלאורך זמן מעשיו יניבו רווח גדול יותר מהסיכון שנלקח.
בפעולות פשוטות מצליחים ארגונים להפוך את עצמם לארגונים עם נשמה. הם הופכים את העובדים לנכס החשוב והיקר ביותר שלהם (כמו למשל כאן, בסיפור הזה) הם מגייסים ומכשירים אותם לתפקיד ולתרבות ארגונית (כמו בסיפור הזה) והם משלמים שכר לימוד על הטעויות שלהם (כמו כאן, בסיפור הזה).
מה הם מרוויחים? מחוברות ארגונית, אותם עובדים הופכים לעובדים נאמנים לארגון ומתייחסים אליו כבית, ועובדים חדשים מזהים את הארגון כאנושי וערכי, מה שמקל על גיוס של "שחקני נשמה" נוספים.
כעת תשאלו את עצמכם איך אתם משמרים את "שחקני הנשמה" בארגון שלכם? האם העובדים הם הנכס היקר ביותר שלכם? מה אתם עושים כדי להפוך אותם לכאלה?
בהצלחה
